החלטה בתיק בש"פ 2799/13

           ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי) מיום 4.4.2013 בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.        נגד העורר, יליד 1989, הוגש ביום 6.3.2013 כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום, ביום 10.12.2012 בשעה 00:30 או בסמוך לכך, ישבה הקטינה ת.נ., ילידת שנת 1996 (להלן: המתלוננת 1), יחד עם חברתה הקטינה ו.ב., ילידת שנת 1995 (להלן: המתלוננת 2 ולהלן יחד: המתלוננות) על ספסל במרכז הכרמל בחיפה. העורר, שהיה במקום באותה עת, הבחין בהן והחליט לשדוד אותן, ולצורך כך הצטייד במוט עץ שמצא בקרבת מקום. העורר ניגש למתלוננות והחל לחבוט בהן באמצעות המוט מספר פעמים בראשן, בפניהן ובחלקי גופן השונים, וזאת בכוונה לשדוד אותן. בהמשך אחז העורר בתיקה של המתלוננת 2 בכוונה לשדוד אותו, אך היא התנגדה ונאבקה בו עד שדחף אותה והתגבר על התנגדותה, נטל את תיקה ואת מכשיר הטלפון הנייד שלה ונמלט מהמקום. כתוצאה ממעשיו נגרמו למתלוננת 1 נפיחות וסימנים כחולים בעין ובמצח, ולמתלוננת 2 נגרמו נפיחות וחתך במצח באורך שלושה סנטימטרים. בגין האירועים המתוארים בכתב האישום יוחסה לעורר עבירה של שוד בנסיבות מחמירות.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשתה טענה המשיבה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו וכי העבירות המיוחסות לו מעידות על מסוכנות גבוהה לשלום הציבור והיא ציינה בהקשר זה כי העורר הורשע בעבר בעבירות דומות וכי תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה בר הפעלה. כמו כן טענה המשיבה כי קיים חשש לשיבוש מהלכי משפט ולהימלטות מהדין נוכח העונש הצפוי להיגזר על העורר אם יורשע. בהחלטתו מיום 6.3.2013 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' טובי) על סמך עיון ראשוני בחומר החקירה, כי קיימת תשתית ראייתית שדי בה כדי להאריך את מעצרו של העורר באופן זמני וכך הורה. עוד הורה בית המשפט לצדדים להגיש טיעונים בכתב בעניין הארכת המעצר. בטיעוניה שבכתב ציינה המשיבה כי הראיות לכאורה כוללות הודעה של הקטין מ.מ., יליד 1998 (להלן: הקטין), מיום 26.2.2013 (להלן: הודעתו הראשונה של הקטין; סומנה י"ח בתיק החקירה), לפיה העורר אמר לו כי בכוונתו לקחת את התיק שבחזקת המתלוננות וכי הוא ניגש אליהן כשפניו מכוסות בכובע וציווה עליהן להעביר לידיו את התיק. בתגובה הן צחקו ובעקבות כך הוא הכה אותן במוט עץ ונמלט כשבידיו התיק ולאחר מכן סיפר לקטין כי בתיק היו 30-20 ש"ח. בהודעה נוספת מיום 27.2.2013 (להלן: הודעתו השנייה של הקטין; סומנה י"ז בתיק החקירה), חזר הקטין על הדברים וכן זיהה את מוט העץ והוסיף כי העורר חבש כפפות והשליך את המוט ואת הכובע שחבש ליד פח בשיחים. כמו כן הפנתה המשיבה לתוצאות בדיקת המעבדה הביולוגית של המחלקה לזיהוי פלילי (להלן: חוות הדעת הביולוגית, סומנה 107 בתיק החקירה) לפיה נמצא DNA של העורר על כובע צמר שנתפס בסמוך לזירת האירוע ותאם את תיאור הכובע שמסרו המתלוננות. מתלוננת 2 אף זיהתה את הכובע ככובע שחבש השודד (הודעת המתלוננת 2 מיום 26.2.2013, סומנה ט"ז בתיק החקירה), ומתלוננת 1 ציינה כי היא מזהה אותו אך אינה יודעת להגיד מניין הוא מוכר לה (הודעת המתלוננת 1 מיום 26.2.2013, סומנה י"ג בתיק החקירה). המשיבה הוסיפה וטענה כי מדובר בעבירות חמורות המקימות חזקת מסוכנות, וכי עברו הפלילי של העורר, שהורשע בין היתר בעבירות של הצתה במזיד, שוד מזוין, חבלה חמורה, תקיפה וגניבה, מצביע גם הוא על מסוכנותו. עוד הוסיפה המשיבה כי העורר ריצה בעבר ארבע שנות מאסר, כי תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה בר הפעלה וכי קיים חשש שהעורר ישבש מהלכי משפט. בהקשר זה הצביעה המשיבה על כך שהקטין חזר בו מהודעתו במהלך עימות עם המשיב, וכן ציינה כי קיים חשש שינסה להימלט מאימת הדין בהיותו צפוי למאסר ארוך אם יורשע. באשר לחלופת מעצר טענה המשיבה כי בהינתן מסוכנותו של העורר והחשש מפני שיבוש מהלכי משפט אין מקום לשחררו לחלופת מעצר וכי התנהלותו בזמן ביצוע העבירה ובמהלך חקירתו מעידה כי אין לתת בו אמון.

3.        העורר מצדו מיקד את טענותיו בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, וטען כי אין סיכוי סביר שהראיות הקיימות יובילו בסופו של דבר להרשעתו. כך באשר לראיית ה-DNA שהופקה מן הכובע טען העורר כי עיון בחוות הדעת הביולוגית מלמד כי נלקחו ממנו שלוש דגימות שבאחת מהן נמצא אמנם פרופיל DNA התואם את שלו אך לטענתו בדגימה זו נמצא גם DNA של אדם נוסף. עוד הוא טוען כי הכובע נמצא באופן אקראי ולדבריו ייתכן שאין לו קשר לאירוע, כי הוא עצמו אינו חובש כובעים כאלה וכי ייתכן שה-DNA שלו הגיע לכובע באופן תמים מדברי האשפה האחרים שנמצאו בפח. העורר הוסיף וטען לעניין זה כי הכובע נמצא בתוך שקית שכללה דברי אשפה אחרים, ובהם קבלות שנחשדו תחילה כשייכות למתלוננת 2, אך היא שללה את האפשרות שהן שייכות לה. עוד טען העורר כי המתלוננת 1 כלל לא זיהתה את הכובע, ואילו זיהוי הכובע על ידי המתלוננת 2 לא תועד והיא לא נחקרה בעניין זה. לדבריו המסמך היחיד המתייחס לכך הוא מזכר שנכתב כחודשיים לאחר היום שבו לכאורה זיהתה המתלוננת 2 את הכובע כשייך לתוקף, וממנו עולה כי ראתה את הכובע בתחנת המשטרה בארגז הכולל פריטים אחרים מזירת האירוע ועל כן אין מדובר בזיהוי אותנטי (מזכר מיום 10.2.2013, סומן 33 בתיק החקירה). לעניין עדותו של הקטין טען העורר כי בעימות עם העורר שנערך ביום 26.2.2013 (להלן: העימות, סומן י"ט בתיק החקירה) חזר בו הקטין מכל טענותיו המפלילות וכי הופעל עליו "מכבש לחצים" והוא בכה בחקירתו, אך למרות זאת עמד על כך שהעורר אינו מעורב במעשים. לטענתו, רק בעקבות הכנסת אביו של הקטין אל חדר החקירות שנעשתה, לדבריו, בניגוד להוראות הקצין הממונה מחשש לשיבוש החקירה, חזר הקטין על עדותו לפיה העורר היה מעורב במעשים, וכי הקטין ואביו לא נחקרו בעניין שינוי הגרסאות. כמו כן טען העורר כי בתקופה הרלוונטית הוא היה אסיר ברישיון וכי בעת האירוע שהה במעצר בית לילי בהתאם לתנאי שחרורו, בפיקוח אמו, שאף אישרה בחקירתה כי במועד הרלוונטי העורר היה בביתה ובהשגחתה.

4.        לאחר דיון נוסף שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 24.3.2013 קיבל בית המשפט (כב' השופט א' טובי) ביום 4.4.2013 את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו קבע בית המשפט כי לא מצא יסוד לטענות העורר בדבר היעדר תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים נגדו. בית המשפט עמד על הודעותיו של הקטין שהיה עם העורר בזירת האירוע ועל התנהלותו, וקבע כי בניגוד לטענות העורר, העובדה שהקטין חזר בו בעימות מגרסתו המפלילה אינה חזות הכל, שכן בשתי הזדמנויות מסר הקטין גרסה מפורטת הקושרת את העורר למעשים וידע למסור פרטים שתאמו את עדויות המתלוננות אשר רק מי שנכח באירוע יכול היה לדעת. בית המשפט ציין עוד כי ייתכן שנוכחות אביו של הקטין היא שנסכה בו ביטחון לומר את האמת ומכל מקום, הדגיש כי בשלב זה בית המשפט אינו נדרש לשאלות של מהימנות ועליו לבחון את הראיות לכאורה על פניהן. לעניין הכובע ציין בית המשפט כי הוא זוהה גם על ידי הקטין וגם על ידי המתלוננת 2 ככובעו של התוקף וכי פרופיל ה-DNA הבולט שנמצא בו היה של העורר. בית המשפט הדגיש כי לא עלה בידי העורר להציע הסבר אחר המתקבל על הדעת להימצאותו של DNA השייך לו על הכובע וקבע כי די בכל אלה על מנת לקבוע בשלב זה כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של העורר. בית המשפט הוסיף וקבע כי המעשים המיוחסים לעורר ונסיבות ביצועם מעידים על מסוכנות רבה מצדו, והדגיש את האלימות שנקט, את העובדה שקורבנותיו היו קטינות וכן את עברו של העורר. אשר לחלופת המעצר ציין בית המשפט כי הנסיבות החמורות שבהן בוצעו העבירות, עברו הפלילי המכביד של העורר והעובדה שבעת ביצוע העבירות היה אסיר ברישיון שנידון בשנת 2009 לארבע שנות מאסר ותלוי ועומד נגדו מאסר מותנה, כל אלה מלמדים כי אין לעורר מורא מפני הדין ואין ליתן בו אמון כי ימלא אחר תנאי חלופת מעצר ככל שתיקבע. על כן הורה בית המשפט, כאמור, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 30.12.2012, דהיינו כחודשיים וחצי טרם הגשת כתב האישום בענייננו, הוגש נגד העורר כתב אישום אחר בגין עבירות של שוד, פציעה בנסיבות מחמירות וגניבה, ועמו בקשה למעצרו עד תום ההליכים, אך שם הסכימה המשיבה לשחרורו בתנאים מגבילים של מעצר בית מלא בפיקוח אמו ואשת דודו והפקדת התחייבויות מתאימות (ראו החלטת כב' השופטת ד' סלע ביום 6.2.2013).

5.        בערר שלפניי שב העורר וטוען כי לא מתקיימות בעניינו ראיות לכאורה ולמצער כי עוצמתן אינה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים, והוא מבקש לשחררו לחלופת המעצר בה שהה טרם מעצרו הנוכחי. לטענתו שגה בית המשפט קמא בכך שדחה את טענותיו לעניין הפגמים המהותיים הקיימים, לדבריו, בחומר הראיות נגדו, והוא מפנה בהקשר זה אל טענותיו הקודמות וכן לסתירות שנפלו לטענתו בראיות: כך הוא מציין שהמתלוננת 2 תיארה את הכובע שחבש התוקף כבעל פסים בצבע כחול-לבן או שחור-לבן (שורות 22-21 להודעת המתלוננת 2 מיום 10.12.2012, סומנה ה' בתיק החקירה; להלן: הודעת המתלוננת 2) ואילו הכובע שנמצא בזירת האירוע, שלדבריו לא הוא ולא אמו אינם מזהים, היה בצבע חום (דו"ח פעולה מיום 10.12.2012, סומן 4 בתיק החקירה), וכן הוא שב ומדגיש כי המתלוננת 2 זיהתה את הכובע בסיטואציה שבה היה לדבריו ברור שהוא חלק מהפריטים שנמצאו בזירת האירוע. עוד טוען העורר כי בית המשפט קמא התעלם מראיות לכאורה לטובתו, ובעיקר מכך שהמתלוננת 2 טענה כי היא זוכרת בבירור שצבע עיניו של התוקף היה "בהיר, תכלת" (שורות 37-36 להודעת המתלוננת 2) ואילו צבע עיניו של העורר הוא חום-שחור. עוד התעלם בית המשפט, לטענתו, מטענת האליבי שלו ומכך שאמו אישרה אותה בחקירתה. לבסוף טוען העורר כי העובדה ששוחרר לחלופת מעצר בהסכמת המשיבה בהליך הנוסף המתנהל נגדו צריכה אף היא לפעול לטובתו.

           המשיבה טוענת מצדה כי יש לדחות את הערר והיא מפנה לתשתית הראייתית הלכאורית הקיימת, המבססת לדבריה סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירה המיוחסת לו, ובעיקר היא מפנה לכך ש-DNA שלו נמצא על הכובע שנתפס בסמוך לזירה ולעדות הקטין, שיש לו היכרות מוקדמת עם העורר, ולכך שעדותו המפלילה של הקטין באשר למה שהתרחש באירוע המתואר בכתב האישום דומה מאוד לתיאור שמסרו המתלוננות. עוד שבה המשיבה ומציינת כי המעשים המיוחסים לעורר - מעשי אלימות כלפי שתי קטינות, מקימים כלפיו חזקת מסוכנות וכי בשים לב לכך שהיה אסיר ברשיון בעת האירוע אין ליתן בו אמון כי יקיים את תנאי חלופת המעצר.

6.        לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

           הלכה היא כי די לו לבית משפט הבוחן ראיות לכאורה בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים כי ישתכנע שראיות אלה מקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו וכי רק אם ראה בית המשפט כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות בחומר הראיות לכאורה יוכל בית המשפט לקבוע כבר בשלב זה כי לא קיימת תשתית ראייתית לכאורה הדרושה להרשעת הנאשם (ראו: בש"פ 6289/09 רווח נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.8.2009); בש"פ 8303/07 בדראן נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (19.10.2007)). במקרה דנן, הראיה לכאורה המרכזית נגד העורר היא עדותו של הקטין, המסבכת ומפלילה אותו בביצוע השוד. כפי שציין העורר, הקטין חזר בו אמנם מהודעתו המפלילה בעימות שנערך ביניהם (שורות 35-14 לעימות), אך לאחר מכן חזר בהודעתו השנייה על הגרסה המפלילה והפרטים שמסר מעידים על בקיאותו בהתרחשויות שאירעו במהלך השוד ובפרטים מוכמנים הנוגעים לאירוע (שורות 54-42 להודעתו השנייה של הקטין). פרטים אלה שמסר הקטין אף תאמו את הודעות המתלוננות (הודעת המתלוננת 2). אכן, הקטין, שהנו כבן ארבע עשרה שנים, היה נתון בסערת רגשות במהלך חקירתו (שורות 36-28 להודעתו השנייה של הקטין), ובשלב זה טרם הוברר אל נכון מהי מידת מעורבותו באירועים נושא כתב האישום, האם כשותף לדבר עבירה או כמתבונן מהצד. לכך יצטרך בית המשפט שידון בעניינו של העורר לתת את דעתו. אך בשלב זה ונוכח העדות הישירה והמפלילה שמסר הקטין בשתי הודעותיו, צדק שופט המעצרים בסוברו כי יש להותיר את סוגיית מהימנותו של הקטין להכרעת בית המשפט אשר ידון בתיק העיקרי. לעדותו המפלילה של הקטין יש לצרף את הכובע שנמצא בפח האשפה בסמוך לזירת האירוע, ועליו DNA של העורר. אמנם אין להוציא מכלל אפשרות כי יש הסבר תמים להימצאותו של הכובע במקום, אך הסבר כזה אינו עולה לעת עתה מחומר החקירה. משכך נושאת גם ראיה לכאורית זו משקל מפליל בשלב זה של הדיון בשאלת המעצר, אם כי בעוצמה פחותה בהינתן התהיות שהעלה העורר לעניין צבעו של הכובע וזיהויו על ידי המתלוננת 2. תהיות אלה תתבררנה אף הן בהליך העיקרי ואילו הטענות הנוספות שהעלה העורר, לעניין צבע עיניו ולעניין עדותה של אמו, כשהן נבחנו אל מול הודעותיו המפורטות והמפלילות של הקטין, אין בהן בעיניי כדי להטות את הכף אל עבר המסקנה השוללת סיכוי סביר להרשעתו בעבירה שיוחסה לו.

           אשר לעילת המעצר - העבירה המיוחסת לעורר מעידה על מסוכנות מובהקת לציבור. העורר תקף לכאורה שתי קטינות, פצע אותן ושדד את רכושן. מסוכנות זו הנשקפת ממנו מתעצמת מאוד נוכח עברו הפלילי המכביד, הכולל בין היתר עבירות של שוד מזוין, גרימת חבלה חמורה ותקיפה סתם, בגינן הוטלו עליו עונשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי, התלוי ועומד נגדו. העובדה כי המעשים המיוחסים לעורר בוצעו על ידו לכאורה בהיותו אסיר ברשיון ובמעצר בית לילי, תומכת אף היא במסקנה כי עניין לנו באדם מסוכן שאין עליו מורא החוק ולפיכך צדק בית המשפט קמא בקובעו כי לא ניתן לתת בו אמון ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר.

           אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏י"ח באייר התשע"ג (‏28.4.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: